אויסאנג: המאסטר של התלות ההדדית

המורשות החיות של קוריאה

UISANG (의상, 義湘) - (625-702)

המאסטר של התלות ההדדית

« עלה לעולם אינו נופל לבדו. הוא נושא עמו את הרוח, את העונה, את הענף שנשא אותו, את הגשם שהזין אותו ואת האדמה שתקבל אותו. כך גם כל קיום. »

כשמטיילים בהרי קוריאה, קורה שלפעמים עוצרים מול עץ עתיק מאוד. גזעו נראה חסר תנועה. ובכל זאת, סביבו, החיים זורמים ללא הרף. השורשים נטועים עמוק באדמה. המים עולים לאט עד לעלים. ציפורים באות לקנן בו. חרקים מוצאים בו מחסה. הטחב מכסה את קליפתו. הרוח מעצבת את צורתו. שום דבר בעץ הזה אינו קיים בפני עצמו. עבור אויסאנג, כל קיומו הוקדש כדי להראות ששום דבר אינו מופרד.

נולד בשנת 625, בממלכת סילה, הוא גדל בקוריאה שבה הבודהיזם חווה פריחה יוצאת דופן. בגיל צעיר מאוד, הוא הקדיש את עצמו ללימוד הסוטרות. האינטליגנציה שלו הייתה חדה, אך הוא לא חיפש רק ידע. הוא רצה להבין מה מקשר בין היצורים מעבר להבדליהם.

מסע חיפוש זה קירב אותו לנזיר צעיר אחר שנועד לגורל יוצא דופן: וונהיו (Wonhyo). שני החברים בילו שעות ארוכות בקריאה, במדיטציה ובוויכוחים. הם חלקו צמא זהה לאמת והערצה דומה למאסטרים הסינים הגדולים. הם חלמו יחד להגיע לסין של שושלת טאנג והחליטו לחצות את הים כדי ללמוד אצל המורים הגדולים ביותר של זמנם. הגורל רצה שדרכיהם ייפרדו. וונהיו בחר לחזור לקוריאה.

אויסאנג המשיך לבדו במסעו. הוא לא ידע עדיין שהנאמנות הזו לפרויקט שלו עמדה לשנות את ההיסטוריה של הבודהיזם הקוריאני.

בסין, הוא פגש את המאסטר ג'יאן (Zhiyan, 智儼), שתורת אסכולת הואיאן (Huayan) שלו פתחה אופקים חדשים. הסוטרות של האוואטאמסאקה (Avataṃsaka) נלמדו שם כחזון עצום של היקום שבו כל תופעה משקפת את כל האחרות, שבו כל יצור משתתף בשלמות חיה לאין שיעור.

מחשבה זו טלטלה את אויסאנג. הוא לא ראה בה תיאוריה מופשטת. הוא זיהה בה את אופן פעולתה של המציאות עצמה. הרים אינם קיימים ללא עננים. נהרות זקוקים לגשמים. יערות לא היו קיימים ללא אדמה. בני אדם ללא בני אדם אחרים היו פחות יצירתיים.

כל קיום נושא בתוכו את עקבות כל האחרים.

לאחר שנים ארוכות של לימודים, אויסאנג שב לארצו. הוא יכול היה לשמור ידע זה למען תלמידים בודדים. במקום זאת, הוא בחר להפיץ אותו בהרחבה. הוא ייסד את מנזר בוסאוקסה (Buseoksa), שהטרסות שלו נראות גם היום כמשתלבות בקווי ההרים. כשמטיילים בביתניו, מבינים שהאדריכלות עצמה הופכת לתורה. שום דבר לא מנסה לשלוט בנוף. הבניינים משוחחים עם הסלעים, העצים, האור והעונות.

המקום הופך לדימוי של מחשבת מייסדו. לחיות, זה אף פעם לא לתפוס מקום לבד. זה להיכנס למערכת יחסים נכונה עם מה שסובב אותנו. בין הטקסטים שהותיר אויסאנג, המפורסם ביותר הוא 'דיאגרמת הדארמהדהאטו של הרכב האחד' (Hwaeom ilsŭng beopgye do). במבט ראשון, זה נראה כמו צורה קליגרפית. במציאות, זה מבטא אינטואיציה עמוקה: היקום אינו סכום של יסודות נפרדים. הוא רשת חיה שבה כל יצור משקף את כל האחרים, כמו אבני החן הרבות מספור ברשת אינדרה, שכל אחת משקפת את כל האחרות מבלי לאבד את אורה שלה.

חזון זה אינו מוחק את ההבדלים. הוא נותן להם משמעות. להיות מקושר לא אומר להיות זהה. זה אומר להשתתף באותה מציאות תוך שמירה על הייחודיות.

במהלך מאות השנים, מחשבה זו הטביעה חותם עמוק על הרוחניות הקוריאנית. היא העניקה השראה למאסטרים, לאמנים, לאדריכלים ואף לאופן שבו עוצבו גנים מנזריים. היא ממשיכה לדבר גם כיום לעולם המתמודד עם אתגרים אקולוגיים, שסעים חברתיים והצורך לגלות מחדש את אחריותנו המשותפת.

אולי זהו הלקח הגדול ביותר של אויסאנג. אנחנו אף פעם לא רק יחידים. אנחנו יחסים חיים. כל מילה שנאמרת משנה מישהו. כל מעשה טוב מגיע למעגל רחב יותר. כל אלימות מותירה חותם. כך גם כל מעשה חמלה. בהבנת זאת, דרך מגורינו בעולם משתנה. אנחנו מפסיקים לשאול רק:

« מה אני יכול להשיג? »

« מה אני מזין סביבי? »

אז הדרך הופכת רחבה יותר מאיתנו. והחוכמה מפסיקה להיות כיבוש אישי. היא הופכת לדרך לדאוג למארג הבלתי נראה המאחד את כל היצורים.

---

תרגול בהשראת אויסאנג

תרגול הקשרים הבלתי נראים

« שום דבר ממה שאנחנו עושים אינו נשאר אצלנו בלבד. »

בחרו רגע רגיל ביום שלכם. לדוגמה: הכינו את הארוחה שלכם, שתו כוס תה או פתחו ספר.

לפני שאתם מתחילים, עצרו לרגעים ספורים.

שאלו את עצמכם:

• מאין מגיע המזון הזה?
• מי גידל את הצמח הזה?
• מי עיצב את הספל הזה?
• מי בנה את הבית הזה?
• מי לימד אותי לקרוא?
• מי איפשר לי להיות כאן היום?

במהרה תגלו שהמעשה הפשוט ביותר מקשר מאות בני אדם, בעלי חיים, צמחים, נהרות, עונות ושעות ידע.

במשך שבוע, בחרו בכל יום חפץ או פעולה מחיי היומיום שלכם וחזרו אחורה בשרשרת היחסים המאפשרת אותה. בהדרגה, מתרחש שינוי דיסקרטי. הכרת תודה מחליפה הרגל. קשב מחליף אדישות. אחריות מחליפה את אשליית העצמאות.

---

מה שאויסאנג מעביר לנו

אויסאנג אינו מבקש מאיתנו לשאת את משא העולם. הוא מזמין אותנו להכיר בכך שאנו כבר חלק ממנו. כשאנו מבינים שקיומנו שזור בקשרים גלויים ונסתרים, אנו מפסיקים לחיות כאיים. אנו הופכים למעבירי יחסים. אולי זוהי אחת מהמורשות היפות ביותר של מורה זה.

הוא מזכיר לנו שכוחו של עץ אינו בא רק מגזעו, אלא מהשורשים שהוא חולק עם היער. וכי חוכמתו של בן אנוש אינה נמדדת במה שהוא צובר לעצמו, אלא באיכות הקשרים שהוא מזין עם החיים.

---

מסקנה

מה שהופך את אויסאנג ליוצא דופן אינו רק בקיאותו. זו יכולתו להבהיר ששום דבר אינו קיים לבדו. אינטואיציה זו עדיין מזינה כיום את האקולוגיה, מדעי החיים, היחסים האנושיים ואת דרך מגורינו בכדור הארץ.

לחבר את הקשרים הבלתי נראים

---

*aliénor & alain*

*buddhachannel*